הכנסייה הארצישראלית
הכנסייה הארצישראלית הייתה ניסיון לכנס גוף כעין-פרלמנטרי של ציוני ארץ ישראל, במקביל לקונגרס הציוני העולמי, אשר ייצג את ציוני ציון החיים בארץ ישראל הן בפני השלטון העות'מאני והן בפני מוסדות הקונגרס וגורמים אחרים בישראל ומחוצה לה. ה"כנסייה" הראשונה אורגנה ביוזמתו של מנחם אוסישקין בשנת 1903, במטרה להתכנס אחת לשנה, אך למיזם לא היה המשך והכנסייה הראשונה הייתה גם האחרונה. עם זאת מהווה הכנסייה ציון דרך חשוב לקראת הכרה בעצמאות היישוב היהודי-ציוני בארץ ישראל.
.jpg)
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 1903 התקיים בבזל הקונגרס הציוני השישי. רוב הצירים ייצגו יהודים מן הגלות וייצוג יהודי ארץ ישראל היה זעום. יתרה מזו, רוב הצירים בקונגרס השתייכו ל"טריטוריאליסטים", ותמכו בהצעתו של הרצל להקמת מדינה יהודית באוגנדה, היא תוכנית אוגנדה. מנחם אוסישקין הבין עוד בטרם התכנס הקונגרס, כי בסיס כוחם של ציוני ציון מצוי בקרב יהודי ארץ ישראל (שמנו אז כ-50 אלף נפש) ושעל מנת לתת ביטוי לכוח זה עליהם להיות מאוחדים ולבחור להם הנהגה ייצוגית ומוסדות מארגנים.
הציבור היהודי באותה תקופה התחלק בחלוקה ראשית בין אנשי היישוב הישן ובני העלייה הראשונה ובכל אחד משני הציבורים היו עשרות מוסדות מפלגתיים, עדתיים וכלכליים שנלחמו זה בזה על משאבים ללא כל ארגון אחיד. גורמים שונים ניצלו את הפירוד הפנימי כנגד היישוב ובהם נציגי השלטון הטורקי ופקידי הברון רוטשילד.
אוסישקין פרסם קול קורא בעיתונות העברית לייסוד "אורגניזציה" (התארגנות או "הסתדרות"):
- ”[לקרוא] לאספה כללית את באי כוחם של כל בני עמנו שבארץ ישראל היודעים ומכירים כוחה של אורגניזציה לעסוק בדבר יסוד האורגניזציה הזאת ובדבר היחס בינה ובין המוסדות שבחו"ל העוסקים ביישוב הארץ, לסדר את ענייני הציבור ולברר אופני ההשתמשות בהזכויות שהממשלה נותנת לכל בני ישראל היושבים בארץ, לדבר על ענייני החינוך, הפצת ידיעות הארץ ותחיית השפה, ולבחור חברי ההנהגה התדירית.”[1]
ארגון הכינוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוסישקין פנה למספר חברים נכבדים בציבור על מנת שיערכו את הסידורים הדרושים ל"כנסייה" (כלומר כינוס) הראשונה של ה"הסתדרות". הוועד המארגן נבנה בתמהיל של נציגי הארץ ונציגי "הוועד האודסאי", בני היישוב הישן ובני העלייה וכלל את אלתר דרויאנוב, יהושע ברזילי, בצלאל יפה, שמעון רוקח ואוסישקין עצמו.
חברי הוועד הודיעו שכל 25 איש מבני 22 ומעלה, היושבים בארץ לפחות שנה אחת, "החיים מעמל כפיהם ואינם מתפרנסים מן הצדקה", אשר רכשו כל אחד "שקל" בסך חצי מג'ידי (מטבע טורקי), רשאים לבחור ציר אחד אל האספה הכללית של הכנסייה. הם סבבו בערים ובמושבות, גבו את ה"שקלים" ופיקחו על הבחירות שנעשו לפי "דעות נעלמות" (כלומר בבחירה חשאית).
ראשי היישוב הישן לא הגיבו לפעילות. לא היה להם כל עניין באספה שבה הארגון והדיון איננו בידי רבנים או מנהיגים מקובלים ומסורתיים של הציבור, לפיכך גם ההגבלה לכלול באספה רק אנשים שאינם חיים על החלוקה לא נגעה להם. מכתב אחד בעיתון חבצלת אמנם מוקיע את "המנהיגים החדשים שנטלו רשות לעצמם לבזות את יושבי ארץ הקודש", אך לא מדובר בתגובה קיצונית ורבת היקף[2].
מצד שני ראו חלק מבני הדור השני של "היישוב הישן" וחלק מהנהגת הספרדים ברכה גדולה באיחוד הכוחות בין אנשי ההתיישבות החדשה ובין אנשי "ארבע ערי הקודש", הם גם בחרו צירים והציגו נוכחות בולטת באספה.
הצירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאספה נבחרו 70 צירים וביחד עם אוסישקין, שהיה נשיא הכנסייה כללה מליאת הכנסייה 71 איש, כמו הסנהדרין הגדולה.
הצירים ייצגו 22 ערים ומושבות ממטולה בצפון ועד באר טוביה בדרום. מטולה שלחה שני צירים, ראש פינה - ארבעה (בהם המורה הנודע שמחה חיים וילקומיץ), יסוד המעלה - אחד (פישל סלומון), חיפה - ציר אחד, ראשון לציון שיגרה שלושה צירים, פתח תקווה - ארבעה (בראשם יהושע שטמפפר), רחובות - שני צירים (אהרון אייזנברג ומשה סמילנסקי), זכרון יעקב, המארחת, שיגרה שישה צירים.
ירושלים שיגרה את המשלחת הגדולה והמגוונת ביותר שכללה 18 צירים. בהם דוד ילין, אליעזר בן-יהודה, יחיאל מיכל פינס, יחיאל צבי צימרינסקי, אברהם אלנדאף (ראש הקהילה התימנית בירושלים), רפאל חיים הכהן (ראש העדה הפרסית בעיר) ועוד. יפו (כולל נוה צדק) שיגרה שבעה צירים ובהם שמעון רוקח, יחזקאל דנין (סוכובולסקי) ובן ציון מוסינזון. צפת שיגרה ארבעה צירים וטבריה שלושה (בהם יהושע חנקין). כן השתתפו ד"ר הלל יפה (רופא המושבות), נציג חדרה וחיים מרגליות קלווריסקי ממנחמיה.
מזכיר הכנסייה היה אגרונום צעיר בן המושבה, אהרן אהרנסון.
הצירים הגיעו לזכרון יעקב ביום שישי והתארחו בבתי איכרים שהוכנו מראש למעמד. בליל שבת נערכה תפילה חגיגית בבית הכנסת הגדול של זכרון יעקב ועם צאת השבת נפתח הכינוס הראשון של מליאת הכנסייה. בית הפקידות היה מקושט בדגלי טורקיה ובתמונת הברון רוטשילד. האורקסטרה של ראשון הנעימה בנגינה שנמשכה בכל ימי הכינוס.
כתב העיתון "השקפה" כתב בעיתונו על המעמד:
- ”במוצאי שבת נכנסו שבעים המורשים לישיבה ראשונה בחדר הכבוד של בית הפקידות... המורשים, שבהם היו אשכנזים וספרדים, תימנים ופרסים, איכרים וסוחרים, רבנים, מורים וסופרים, היו לבושים בגדי יום טוב, ואיש איש על חזהו עניבה של משי לבן ותכלת. בביאה עמדו סדרנים, מבחורי המושבה, מצוינים בסרט של משי על זרועותיהם והראו לכל אחד מהמורשים את כיסאו. ומאחורי לכיסאות המורשים... ישבו האורחים אנשים ונשים, ופני כולם האירו משמחה ותענוג.”[3]
הכינוס
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
משמאל לימין: זאב גלוסקין, מנחם אוסישקין, נפתלי וייץ ואלתר דרויאנוב
מקום הכינוס נקבע בבית הפקידות בזכרון יעקב. ומועד הכינוס נקבע בין ה-22 באוגוסט כ"ט באב תרס"ג ועד ה-24 באוגוסט, א' באלול 1903 (בדיוק במקביל לקיומו של הקונגרס הציוני ה-6 בבזל). לנשיא הוועידה נבחר פה אחד מנחם אוסישקין שבחר שני סגנים (שכונו "סופרים"), דוד ילין וד"ר וייץ מזכרון יעקב. פעולתו הראשונה של אוסישקין הייתה קשורה לפוליטיקה הפנימית של הקונגרס הציוני - שיגור "מברק ברכה" להרצל ולצירי הקונגרס הציוני השישי שעמד ערב כינוסו. למעשה היה בכך משום קריאת תִּגָּר של אוסישקין על הרצל כדבר ראש-אספת יהודים אחד אל משנהו.
בימים ראשון ושני (23, 24 באוגוסט) נערכו עוד ארבע ישיבות ובהן נדונו בעיות שונות של היישוב היהודי בארץ ישראל: תמיכת הברון ויחס הפקידות, שיטות החינוך, היחס בין היישוב החדש ליישוב הישן ובפרט לרבניו ולבעיית השמיטה במושבות החקלאיות, שאלת קדימותה של השפה העברית ועוד. בניגוד לחגיגיות הפתיחה, הוויכוחים בישיבות היו סוערים "כמו לו רעשה הארץ", כדברי כתב ה"השקפה".
שני נושאים נוספים הסעירו את הרוחות, האחד דרישתו של אוסישקין שהכנסייה תאפשר גם לנשים לבחור ולהיבחר. ב-1903 רק ניו זילנד ואוסטרליה נתנו זכות בחירה לנשים (אך לא זכות להיבחר) והצעתו של אוסישקין התקבלה בתדהמה על ידי הצירים. עם זאת, ולאחר ויכוח סוער ביותר, בעיקר בין הנציגים הדתיים והספרדים לנציגי המושבות, עברה ההצעה ברוב שהומרץ על ידי אוסישקין. הנושא השני שהלהיט את הרוחות היה הידיעה שהגיעה עם נעילת הכנסייה על כך שהקונגרס בבזל אימץ את תוכנית אוגנדה של הרצל. החלטת ועידת הנעילה של הכנסייה ייפתה את כוחו של אוסישקין להתנגד להחלטת הקונגרס.
הכנסייה אישרה את התקנון שכלל ארבעה סעיפים:
- הכנסייה תתכנס בכל א' אלול, בכל שנה ושנה
- זכות הבחירה לכל אישה ואיש מבן 18 ומעלה היושב בארץ שנה אחת לפחות, המפרנס את עצמו ומשלם את תשלום "השקל"
- כל 25 חברים זכאים לבחור ציר לכנסייה. ציר יכול להיות כל איש ואשה (!) מבני 25 ומעלה
- הכנסייה בוחרת ועד פועל בן 23 חברים (כמניין "סנהדרין קטנה")
נאום הנעילה של אוסישקין הסתיים במילים, שנאמרו בעברית אשכנזית:
- ”לכו, אחי, איש איש לביתו ומלאכי השלום ילווכם בדרככם... לכו והפיחו בעצמות היבשות הנמצאות במספר רב בארצנו אותה הרוח - רוח הקודש - אשר נחה על כולכם בשבתכם בזיכרון.”[4]
אף החלטה מהחלטות הכנסייה לא קוימה.
תוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד עם תום דיוני הכנסייה התכנסה באותו מקום ובהשתתפות חלק מהצירים ועידת הייסוד של הסתדרות המורים (או כפי שנקראה אז, "אגודת המורים העברים בארץ ישראל").
ההצלחה והתעלות הנפש חלפו עד מהרה. אוסישקין שגה כאשר ניסה לצאת בגלוי כנגד מעמדו הייחודי של הרצל בתנועה הציונית וכל מפעל בו נגע, ובכלל זה הכנסייה, הוקע על ידי ראשי הציונות הממוסדת כניסיון פוליטי להשגת מעמד אישי. הקונגרס לא ראה בכנסייה נציגות לגיטימית ואף חשש שחיזוקה יביא להרחבת הקרע בין "ציוני ציון" לבין ה"אוגנדיסטים" ולפירוק הקונגרס הציוני ובכך שמט בסיס לקיומה.
גם חברת יק"א, שניהלה את מושבות הברון, סירבה להכיר ב"הסתדרות הארץ ישראלית" כגוף ייצוגי ובכך שמטה בסיס נוסף לקיומה.
השלטונות הטורקיים החלו לחשוש מפני האפשרות שהגוף החדש יצמח ויהפוך למוסד ממלכתי יהודי עצמאי מדי והצרו את צעדיהם המהוססים של נציגי הציבור היהודי. אוסישקין סבר שהיו אלה נציגיו של הרצל בקונגרס ש"ייעצו" לטורקים לגדוע את הנציגות הארץ ישראלית בעודה באיבה. הוועד הנבחר לא הצליח לגייס כספים, וכעבור שנתיים חדל להתקיים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מרדכי נאור, הראשונים, עם עובד, 1983
- דוד ילין, ירושלים של תמול, הוצאת ראובן מס, תשל"ב עמודים 403 - 405
- יהושע קניאל, המשך ותמורה, היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה, יד בן צבי, תשמ"ב, עמודים 254 - 255
